יוצאים לשליחות

לפני X שנים החליטו למעלה כי העולם הזה לא יוכל להתקיים בלעדייך, יש לך יופי ייחודי, גילוי אלוקי שעתיד להתגלות בעולם דרכך.

ונשמתך לאחר שהסכימה למסלול שתוכנן לה ירדה לעולם.

ברוך בואך!

וכמו במשל המרוץ מכונית: תוכנן לך מסלול, קיבלת רכב ואת אמורה לצאת לדרך.

באנה נכיר כמה מעכבים בדרך:

1) יש אנשים שמיד נכנסים לרכב ויוצאים למסלול אבל יש כאלה שלא נכנסים כלל לרכב או נכנסים נוסעים קצת ויוצאים, למה? כדי לבדוק את מצב הרכב.

אם הצבע שלם, מספיק יפה, מספיק נח. הם הוסיפו ספות וגם פנסים הבריקו שמשות וכו' -------

בין כה וכה יום יבוא וניפרד מהרכב -- אז אולי נבחר להיפרד ממנו כבר מעכשיו?!

אין הכוונה חלילה להיות קשובים למצב הגוף, לא להעמיס מעבר ליכולת וכו' , אלא, רק להתעסקות בלתי נגמרת...

2) יש אנשים שלא נכנסים לרכב, משום מה הם הבינו שהמסלול שלהם שונה, הם לא כמו כולם הם "בעסרע"..., הזניחו את הרכב והמסלול בצד, הם עומדים בצד הדרך ועסוקים במסלול של אחרים..., הם מסמנים לעצור ולהאט, ומבקרים את הנהיגה, מנסים בכח להסיט רכבים ממסלול אחד לשני וכמה עלוב לגלות אותם יום אחד מתעוררים, (אבל תמיד מתעוררים כי "לא יידח ממנו נידח" ו"אין לך אדם שאין לו שעה") ------

יש תפקיד כזה שקוראים לו אלוקים, אבל התפקיד הזה כבר תפוס!

3) הרגע הזה הוא תמיד טוב! שליחות - זה לעמוד על מקומנו ברגע הזה.

אז מה מסיט אותנו מהרגע הזה? 

היצר מושך אותנו במחשבה מהרגע הזה:

או שהוא לוקח אותנו לעבר: אנו משחזרים שוב ושוב אירועים וחוויות, כועסים ונפגעים מדבר שכבר היה ואיננו, מאשימים או מתחרטים.

או שהוא לוקח אותנו לעתיד: אנו מלאי דאגות ופחדים - ממה יהיה? ואיך נתמודד?, אנו מתכננים מהלכים ופתרונות חווים רגשות ואפילו תחושות פיזיות של אירועים שכלל לא התרחשו בפועל, אלא, במחשבותינו. 

יש לנו יכולת להסיט את כל הבלבולים והמסיחים ולהעמד על מקומינו ברגע הזה.